שורש צנוע שנטחן לאבקה — והופך לצהוב הכי בטוח בעולם. הכורכום לא מבקש רשות: הוא צובע את האצבעות, את המכתש, את האור עצמו. בערימה בשוק הוא עומד כמו גבעה קטנה של שמש, והצל שנופל עליה רק מעמיק את הזהב.

הסומק הוא שקיעה שנטחנה. אשכולות אדומים של פרי בר, מיובשים ונשברים לאבקה חמצמצה בצבע יין עמוק. בשוק הוא הערימה שקשה להאמין שהיא אמיתית — סגול־אדום שנראה כאילו נלקח ממגירת האיפור של ההיסטוריה, מארגמן המלכים ועד הסלט של סבתא.

פלפלים אדומים שהתייבשו בשמש עד שנשארה מהם רק המסה של הצבע. הפפריקה היא הקשת החמה של השוק: ממתוק זוהר, דרך מעושן חלודי, ועד חריף שכמעט שחור. מוכר טוב מציג אותן זו לצד זו — מדרגות של אדום, כמו דגימות צבע של צייר.

אחרי שלוש ערימות של אש — הצל הירוק. הזעתר הוא ההר עצמו, קצוץ ומעורבב בסומק ובשומשום קלוי. הצבע שלו רך: ירוק־זית מאובק שנקודות שמנת קטנות שטות בו. זו הערימה שמריחים עוד לפני שרואים, אבל כשמסתכלים באמת — היא נוף שלם בתוך שק יוטה.